החלטה בתיק בש"פ 7544/03

             נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובו הואשם בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 203א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), סרסרות למעשי זנות, עבירה לפי סעיף 199(א)(1) ו-(2) לחוק, והחזקת מקום לשם זנות, עבירה לפי סעיף 204 לחוק. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר, ביחד עם אדם נוסף בשם שלומי שהואשם בכתב אישום נפרד, רכשו שתי נשים ממולדובה השוהות בישראל שלא כדין לשם העסקתן במכון הליווי שבבעלותם. כעולה מכתב האישום, שעה שהנשים היו נתונות במעצר בתחנת המשטרה בבת-ים והיו צפויות לגירוש, הגיעו לתחנת המשטרה שני אנשים שהציגו עצמם כידידיהם ממולדובה והציעו לשחרר את המתלוננות בערבות. לאחר שיחרורן בערבות, מכרו האנשים, יחד עם שניים נוספים, את המתלוננות לעורר ולשותפו, אותו שלומי, תמורת סכום של 2,500 ש"ח ומכונית מסוג פיאט פונטו. כנגד ארבעה מן המעורבים בפרשה הוגש כתב אישום, ובית המשפט המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים. העררים שהגישו השותפים על מעצרם נדחו בבית משפט זה (בש"פ 3357/03; בש"פ 4468/03; בש"פ 4537/03; בש"פ 4578/03; בש"פ 7206/03). על-פי הנטען בכתב האישום שהוגש כנגד העורר, בטרם בוצעה המכירה, בדק העורר את גופה של אחת המתלוננות תוך שהוא מורה לה להרים את חולצתה ולחשוף עצמה בפניו. בתקופה בה שהו המתלוננות במכון הליווי שהיה שייך לעורר ולשותפו הן היו נתונות לשליטתו ומרותו של העורר. המתלוננות נאלצו לקבל את רשותו של העורר ליציאה מן המכון, והעורר איים על אחת המתלוננות כאשר סירבה לקיים יחסי מין עם לקוחות, כי אם לא תציית לו, הוא ימכור אותה למקום "בו לא תוכל לצאת לרחוב" וכי אם תברח "יש לו תמונה שלה בארנק". עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטת המעצר קבע בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' גרוס) כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהעורר, יחד עם שותפו, רכשו שתי נשים השוהות בישראל שלא כדין, וכי הנשים היו נתונות לשליטת העורר בעת שעבדו במכון הליווי. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי הראיות לכאורה קושרות את העורר לעבירה של סחר בבני אדם לשם העסקה בזנות ולא לעבירה של סרסרות בלבד, כפי שטען בא-כוח העורר. בית המשפט קבע כי קמה עילה למעצרו של העורר וכי לנוכח אופיה של עבירה זו, ולנוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל בין היתר בריחה ממשמורת חוקית, אין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

             בא-כוח העורר טען כי הראיות לכאורה קושרות את מרשו לעבירה של סרסרות למעשי זנות אך לא לעבירה של סחר בבני אדם. לטענתו הראיות מצביעות על כך ששותפו של העורר, ולא העורר, היה הרוכש ואילו העורר לא היה בעל זכויות קנייניות במתלוננות. בטיעוניו היפנה בא-כח העורר להודעות שמסרו המעורבים בפרשה בחקירה המשטרתית ולפיהן "העיסקה" של מכירת המתלוננות נסגרה עם השותף שלומי, וכי התמורה הועברה על ידי שלומי ולא על ידי העורר. לשיטתו מעמדו של מרשו בשרשרת המעורבים היה לכל היותר מעמד של מי שמבצע עבירות סרסרות. משכך, טען בא-כוח העורר, לא קמה עילה למעצרו עד לתום ההליכים. לפיכך ביקש בא-כוח העורר כי מרשו ישוחרר לחלופת מעצר בבית אחותו.

             עיון בתיק החקירה מלמד כי צדק בית המשפט קמא בקבעו כי בידי התביעה ראיות לכאורה לכך ששתי המתלוננות "נרכשו" על ידי שלומי והעורר במשותף. העורר המכונה בפי העדים "אדיק" נתפס על ידי רוב העדים כבעלים במשותף עם שלומי, של שתי המתלוננות. כך מסר בהודעתו העד באסם רטרוט אשר העיד כי "אנג'לה ונטשה היו שייכות לאדיק (הוא העורר) ולשלומי, אשר שמו כסף ביחד כדי לקנות את שתיהן". לגירסתו מסרו לו זאת העורר ושלומי עצמם, והעורר אף פירט בפניו את תנאי העסקתן של המתלוננות. אף שתי המתלוננות מסרו גירסתן וממנה עולה כי מעמדו של העורר כלפיהן היה מעמד של בעלות וכך גם התבטא בפניהן. המתלוננת אנג'לה סיפרה שהובאה לדירה בה נכחו העורר ושלומי, העורר הכניסה לחדר ואישר לשותפו ש"הכל בסדר" ואחר-כך הודיע לה על תנאי עבודתה. היא שמעה את העורר מאיים על חברתה כשאמר לה "אני אמכור אותך אם יהיו בעיות איתך". הוא הודיע לשתיהן כי הוא יכול למכור אותן וכי יהיה עליהן לעבוד כדי להחזיר את החוב ששולם עבורן, כן היה ברור מדבריו ומהתנהגותו כי הוא היה בעל הבית של שתיהן. העדה נטשה תארה כיצד בדק אדיק את גופה כשהובאה אליו, וכיצד נהג בה ומהתיאור עולה כי היא הבינה שהיא רכושו, ופרטה בהודעתה כיצד הסיקה זאת.

             צדק, איפוא, השופט של בית המשפט קמא בקובעו כי:

"פעילותו של הנאשם בעת ביצוע העיסקה, בדיקת 'הסחורה', כפיית הבנות לעסוק בזנות ואיומיו האמורים עליהן בהם הודגש עניין התשלום שנעשה עבורן, כל אלה מקימים תשתית לכאורית שדי בעוצמתה כדי לבסס את הרכיב הנדרש של ראיות לכאורה".

           בצדק קבע בית המשפט קמא, כי יש בראיות פוטנציאל להרשעה גם בעבירת הסחר בבני אדם ולא רק בעבירת הסרסרות. שותפות או מעורבות בעבירה של סחר בנשים, כמו בכל עבירה אחרת ניתנת להילמד מראיות נסיבתיות, מהתנהגותו של העבריין ובודאי מדברים שאמר לאחרים והם בגדר ראיות קבילות. לפיכך כאשר מעיד חברו של הנאשם, או האשה שהיתה קורבן להתנהגותו העבריינית כי הנאשם הציג עצמו כמי שרכש אותה ואף נהג בה, בגופה, בחייה ובעבודתה מנהג בעלים, יש בכל אלה כדי להוות ראיה לכאורית קבילה לכך שהנאשם אכן עסק ב"סחר בנשים" ואין נפקא מינה לעניין זה אם אין ראיה ישירה לכך שאותו נאשם והוא בלבד העביר את התמורה הכספית כקונה. די בראיות אלה לכאורה כדי לסבכו בעבירה כמבצע עיקרי או כשותף במעשה הסחר, במלאו תפקיד כאחת החוליות בשרשרת הסחר האמורה.

           לעניין זה ראוי להדגיש את הפרשנות שניתנה למהותה של עבירת "הסחר" בפסיקתנו, בה נקבע כי עבירת סחר מתבצעת לא רק בהליך של רכישת זכות הבעלות כמשמעותה במשפט הפרטי, אלא שכל מעשה שיש בו רכישת זכויות קנייניות כלשהן בבני אדם הוא בגדר סחר.

           לעניין זה ראו: ע"פ 11196/02 פרודנטל מיכאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכך נאמר שם:

"לעניין פירושם של הביטויים 'מכירה וקנייה' בסעיף 203א(א), יש לראותם כמתייחסים לכל עסקה בתמורה כלשהי המעניקה לאדם זכות 'רכושית' מכל סוג כלפי אדם אחר המשמש אובייקט לעסקה, לעניין זה אין נפקא מינה אם מדובר 'בהסדר עסקי' במסווה של בעלות, שכירות, שאילה, שותפות וכל צורה אחרת של יצירת זיקה קניינית באדם. כל אלה יהיו סחר על-פי הוראת סעיף 203א(א)".

           ומשקבענו כי יש ראיות לכאורה לביצוע עבירת הסחר על ידי העורר ועמדנו על מעורבותו ברכישת זכויות "קנייניות" ושליטה "קניינית" בגופן של המתלוננות אין ספק

כי קמה נגדו עילת מעצר. בנסיבות אלה, הרי אף בהתעלם מהרשעותיו הקודמות החמורות של העורר, אין ניתן להשיג את תכלית המעצר על דרך של חלופה.

           בשולי הדברים אציין כי הסניגור עורך-דין קבלר שטען למען מרשו כל שניתן, ולא הותיר פינה בחומר הראיות שלא בחן, טען הן בפני בית המשפט קמא והן בפניי כי לכל היותר יש ראיות לכאורה נגד מרשו בעבירת הסרסרות וזו אינה מקימה עילת מעצר. בשים לב לכך שטענה זו חוזרת ושבה בטיעוני הסניגורים בפנינו לא אחת, רואה אני להוסיף את הדברים הבאים:

           נוכח השינוי שחל באופיה של עבירת הסרסרות על רקע העידן האפל של סחר בנשים, על בתי המשפט לבחון מחדש את התייחסותם לעבירת הסרסרות. השינוי שחל במציאות העבריינית בישראל בתחום זה, מצא ביטוי בחקיקה החדשה שתכליתה להילחם בתופעת הסחר הבזוי בבני אדם ולעוקרו משורש. בחקיקה החדשה שהנהיגה את עבירת הסחר בנשים ונכנס לתוקפה ביולי 2000, הוחקו מחדש עבירות הסרסרות לזנות, הוחמרו העונשים בגין עבירת הסרסרות ואף נקבעו עבירות של סרסרות בנסיבות מחמירות, ובהן עבירות המחמירות עם העבריין כך שעונשן המירבי הוא זהה לעונש שנקבע בגין סחר בבני אדם. (ראו סעיפים 203-201 לחוק). במציאות זאת, והכל תלוי כמובן באופיין של הראיות, בעוצמתן הלכאורית ובסוג המעשים המיוחסים לעבריין, אין לומר כי עבירת סרסרות, להבדיל מעבירת הסחר, אינה מקימה עילת מעצר. ככל שסרסרות נגזרת ממעשה הסחר בנשים והסרסור מהווה חוליה חיונית בשרשרת הסחר כשהוא פועל בנסיבות אשר המחוקק ראה בהן חומרה מיוחדת, אין בעובדה שאינו שותף למעשה הסחר עצמו, כדי להפחית ממסוכנותו לציבור.

           העורר שלפניי הואשם בסרסרות לפי סעיף 199(א)(1) ו-(2), היינו, שלא בנסיבות המחמירות, ונוכח קיומן של ראיות לכאורה להיותו שותף לעבירת הסחר אין צורך להכריע בשאלה אם התנהגותו עולה כדי סרסרות המקימה כשלעצמה עילת מעצר.

           מהטעמים שפורטו לעיל הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ד באלול תשס"ג (21.9.2003).

                                                                                               ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: